מדינת ישראל נ' משתלת בן צור בע"מ ואח'

גזר דין

פתיח

בהכרעת דין מיום 1.8.13 הרשעתי את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום – העסקת שלושה עובדים זרים ללא היתר כדין, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן: חוק עובדים זרים). הנאשם 2 הורשע בעבירה זו יחד עם סעיף 5 לאותו חוק, הקובע את אחריותו של נושא משרה.

מהכרעת הדין עולה כי הנאשמת 1 (להלן: החברה) ניהלה, בתקופה הרלוונטית, מעבדה לגידול תרביות רקמה של פקעות ובצלים של פרחים, וכן משתלה, כאשר הנאשם 2 (להלן: הנאשם) היה מנהלה. בביקורת שנערכה ביום 19.9.07 נמצאו במשקה של החברה שבעה עובדים זרים אזרחי תאילנד אשר ביצעו עבודות חקלאיות, כאשר ארבעה מתוכם הועסקו עם היתר כדין על שמה של החברה. שלושת העובדים הנוספים (שהינם העובדים מושא כתב האישום; להלן – שלושת העובדים) הועסקו עם היתר על שמו של מר אהוד נאור (להלן: אהוד), וזאת מכוח "הסכם גידולים משותפים" שנחתם בינו לבין הנאשמים.

במסגרת הכרעת הדין שוכנעתי כי על אף קיומו של "הסכם גידולים משותפים" בין הנאשמים לבין אהוד – שלושת העובדים היו למעשה עובדיה של החברה, ולכן הועסקו שלא כדין. עם זאת חשוב לציין את הרקע לכך, כפי שעלה מהעדויות שנשמעו בפניי טרם הכרעת הדין, ויפורט להלן.

הנאשם העיד (ולא נסתר) כי פעילותה של החברה הייתה פעילות ייחודית וחדשנית, של ייצור שתילים מתרביות רקמה באמצעות שיטות טכנולוגיות מתקדמות שפותחו על ידו. לדבריו, כיוון שהמשתלה הייתה יחידה מסוגה בארץ – לא הבינו את צרכיה בעת הקצאת מכסת העובדים הזרים, והתקבלה הקצאת עובדים שאינה מספקת. לאור זאת, ועל מנת שיוכל להמשיך ולהפעיל את החברה, נאלץ לקבל עובדים בניוד מחקלאים אחרים; בהתאם – נערך הסכם ניוד בין החברה לבין אהוד, לצורך העסקת שלושת העובדים מושא כתב האישום, והתייחס לששת החודשים הראשונים של שנת 2007. לא הייתה מחלוקת כי הסכם הניוד האמור אושר בזמן אמת על ידי משרד הפנים, וכי הניוד נעשה כדין.

הנאשם הוסיף והעיד (ולא נסתר) כי עם תום תוקפו של הסכם הניוד, וכיוון שלא הייתה אפשרות פרוצדוראלית להאריכו, נחתם - על סמך ייעוץ שקיבל הן ממשרד עורכי דין המתמחה בנושא והן מחברת כוח האדם עימה עבד - "הסכם גידולים משותפים" בינו לבין אהוד (להלן: ההסכם), מכוחו נותרו שלושת העובדים (שהיו בעלי היתר כדין לעבוד אצל אהוד) לעבוד בפועל במשקה של החברה. הקונסטרוקציה המשפטית שנבנתה בהסכם הינה של השכרת רבע דונם ממשתלת החברה לאהוד, רכישת תרביות הרקמה (שיוצרו על ידי החברה) על ידי אהוד, וגידולן בשטח שנשכר על ידו באמצעות שלושת העובדים מטעמו, תוך הדרכתם על ידי החברה.

במסגרת הכרעת הדין שוכנעתי כי לא ניתן ליתן תוקף חוקי ל"פתרון היצירתי" בו בחרה החברה, וכי מבחינה מהותית שלושת העובדים הועסקו במועד הביקורת על ידי החברה – ולא על ידי אהוד. עם זאת, לצורך גזר הדין יש לקחת בחשבון את הרקע האמור לעיל (שלא נסתר ולא הוכחש על ידי המאשימה), ולפיו כתוצאה מקשיים ביורוקראטיים נאלצו הנאשמים למצוא פתרונות "יש מאין" לצורך המשך הפעלת עסקם.

טענות הצדדים

ב"כ המאשימה הדגיש את חומרת העבירה בה הורשעו הנאשמים ואת העובדה כי בוצעה במסגרת עסקם ומשלח ידם, וביקש לקחת בחשבון לחובתם את בקשת החברה להישפט ואת ניהול ההליך עד תומו. לגישתו, מתחם הענישה ההולם אמור לנוע בין כפל הקנס המנהלי (שעמד בזמנו על סך של 5,000 ₪ לכל עובד) לבין פי 5.5 מהקנס המנהלי, וביקש הטלת קנס של 70,000 ₪ (ביחס לשלושת העובדים) במסגרת מתחם זה (ב"כ המאשימה לא הפריד בטענותיו בין העונש שיש להטיל על החברה לבין העונש שיש להטיל על הנאשם כנושא משרה בה).

מטעם הנאשמים נשמעו - במסגרת הטיעונים לעונש - עדותו של הנאשם עצמו וכן של רו"ח אפרים וילדמן. ב"כ הנאשמים ביקש הטלת קנס נמוך מהקנס המנהלי, והדגיש את גילו של הנאשם (יליד שנת 1944), את דרך חייו הנורמטיבית במהלכה פעל לטובת החברה, את העדרן של עבירות קודמות (לרבות קנסות), את מצבה הכלכלי הקשה של החברה (שנאלצה להפסיק את פעילותה החקלאית – בין היתר נוכח הקשיים הביורוקראטיים והעדר הקצאה מספקת של עובדים זרים), את מצבו הבריאותי של הנאשם (הסובל ממחלת ריאות כרונית), את מצבו המשפחתי (אלמן) ואת הנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העבירה (נוכח העדר הקצאה מספקת של עובדים זרים והעדר עובדים ישראלים שמוכנים לבצע את העבודה, כאשר הנאשם מבחינתו סבר שהסכם הגידולים המשותפים מתיר לו להעסיק את העובדים, ובכל מקרה לא היה מניע "כלכלי" כלשהו בדרך העסקתם).

הכרעה

ביום 10.1.12 פורסם ב"רשומות" תיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), בדבר "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". בהתאם להוראות התחולה, "תחולתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו" והוראותיו "יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין". בהתאם, ונוכח מועד מתן הכרעת הדין בהליך זה – חל על ענייננו התיקון האמור.

סעיף 40 ב' לחוק העונשין, שהוסף במסגרת התיקון לחוק, קובע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו...". באשר לדרך יישומו של התיקון לחוק נקבעו, על ידי בית המשפט העליון, הדברים הבאים:

"התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי-אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו – (4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג'(א) לחוק העונשין).

בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40 ד' ו – 40 ה' לחוק (סעיף 40 ג'(ב) לחוק).

ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה – אלו המפורטות בסעיף 40 י"א לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות..."

(ע"פ 2918/13 דבס נ. מדינת ישראל, מיום 18.7.13; כן ראו את ע"פ 8641/12 סעד נ. מדינת ישראל, מיום 5.8.13).

לכך ראוי להוסיף כי "כפירה באשמה וניהול משפט על ידי נאשם לא ייזקפו לחובתו" (סעיף 40 י"א(6) סיפא), וכי ככל שהנאשם הורשע "בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם... לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע" (סעיף 40 י"ג(א)).

בנסיבותיו של מקרה זה, כתב האישום הוגש בשל בקשת החברה להישפט. יש לפיכך רלוונטיות גם לסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, הקובע כי אין לגזור קנס שהוא נמוך מהקנס המנהלי (במקרה זה – 5,000 ₪ לכל עובד נכון למועד ביצוע העבירה) אלא "מנימוקים שיירשמו". עם זאת סעיף זה רלוונטי לכאורה רק לגבי החברה (שהגישה את הבקשה להישפט), ולא לגבי הנאשם (שכתב האישום נגדו הוגש נוכח בקשת החברה להישפט).